ירושלמי- סיבה פחות מוכרת לקביעות התפילות

בירושלמי בתחילת פרק רביעי בברכות שואלים מהיכן למדו חכמים לתקן שלש תפילות ביום, ועונים שלש תשובות. 

 

התשובה הראשונה יחודית לירושלמי:

 

"רבי שמואל בר נחמני אמר: *כנגד שלש פעמים שהיום משתנה על הבריות*. בשחר צריך לאדם לומר *מודה אני* לפניך ה' א-להי וא-להי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר *מודה אני* לפניך ה' א-להי וא-להי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב. בערב צריך לומר *יהי רצון מלפניך* ה' א-להי וא-להי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתי לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה."

 

(שתי התשובות הנוספות מובאות גם בבבלי - האבות והתמידים.)

 

יש כאן הבדל בולט בין תפילות שחרית ומנחה לבין ערבית. בשחרית ומנחה מהות התפילה היא - "מודה אני לפניך" וכו'. כשנפגשים עם אור, על סוגיו השונים, בשחר ובמנחה, מודים לה'. אבל כשנפגשים עם חושך, עם העדר, התפילה היא יותר באופי של בקשה, לצאת מהחושך. 

 

שני סוגי התפילה הללו שורשם בשתי הבחינות של תפילה. 

 

מצד אחד היא עבודה שבלב (כפי שהסביר הרמב"ם ע"פ הירושלמי את מהות תפילה במצות עשה ה) - כל מפגש עם התחדשות של חיים, "שהיום מתחדש על הבריות", מביא עמו עבודת ה' חדשה. צד זה בולט יותר בתפילות היום, שבהן מודים לה' על האור.

 

ומצד שני התפילה היא בקשת רחמים, על צרכי בני אדם (כשיטת הרמב"ן בהסבר מהות התפילה, בהשגותיו שם). צד זה מתאים לתפילת הערב, בזמן של העדר אור, שבו מבקשים להגיע לאור. 

 

מתוך כך מובן מדוע בערבית יש אומרים שתפילת ערבית רשות. היא פחות במשמעות העיקרית של תפילה בירושלמי - עבודת ה' לשבחו ולרוממו, אלא היא יותר מצד האדם, המבקש רחמים על מה שחסר לו. בחינה זו של תפילה התחדשה ביציאתו של יעקב לגלות, והיא עיקר התפילה בגלות, הדומה ללילה.